אחת המתנות היפות שאנו עשויים לקבל כקוראים היא כתב יד המתפרסם כאילו משום מקום לאחר שנשמר בסוד שנים — והכובש אותנו ברוב חִנו. זהו המקרה של "אני באה משם" מאת הציירת הקולומביאנית אֶמה רֶיֶיס, שספרה פורסם רק כמה שנים לאחר שהלכה לעולמה ב-2003.

הרומן שלפניכם מורכב מ 23- מכתבים, שבהם משחזרת רייס את המצבים הבלתי אפשריים בחייה המוקדמים עת גדלה במנזר: חדרים נעולים, שפל העוני, חינוך קתולי נוקשה וחיפוש דרכי מוצא, וכל זאת בחדוות חיים בלתי מתפשרת. אולם מה שחשוב בספר המיוחד הזה, לצד פרטי העלילה, הוא הבנייתו של קול ספרותי; בלא תחכום ובפשטות מרבית, רייס הופכת לאמנית הסיפור.

אני באה משם מתרגם את שפת היום יום הקולומביאנית הנפלאה לספרות. הטקסט מתנגן על פי המוזיקה הפנימית של הסופרת וזו מצטלצלת כדבר מה עגול, עצוב לעתים, ומיוחד. גבריאל גרסיה מארקס קיבל לידו את כתב היד בסתר ואף ניסה לפרסמו, אך רייס סירבה. רק ב 2012- פגש הטקסט את קוראיו, ונבחר שלוש שנים ברצף לספר השנה בקולומביה.

_ _ _


אמה רייס נולדה ב 1919- בבוגוטה שבקולומביה. קרוב לגיל ארבע היא ננטשה יחד עם אחותה על ידי האישה שטיפלה בהן והשתיים נלקחו למנזר, שם נאלצו לעבוד בעבור הכנסיה. אך בגיל 19 הצליחה רייס לברוח; היא התגלגלה מקולומביה לבואנוס איירס, משם למונטווידאו — ששם נישאה לפסל הקולומביאני גיירמו בּוֹטֶרוֹ־גוטיירז. השניים עברו לפרגוואי, אך כעבור שנה נפרדו, רייס קיבלה מלגה ונסעה ללמוד אמנות פלסטית בפריז. רייס התחברה לאמנים ולאינטלקטואלים הפריזאיים, בהם ז'אן פול סארטר, פייר פאולו פזוליני, אלזה מורנטה, אלברטו מורביה, דייגו ריברה ואמנים נוספים. היא נישאה לרופא צרפתי שגר בקרבת בורדו, אך חיי הנדודים שלה המשיכו; היא חיה ברומא, בתל אביב, בפריז ובבורדו. עבודתה האמנותית הביאה אותה לארה"ב, לקולומביה ולמקסיקו, ששם אצרה את תערוכתה האחרונה של פרידה קאהלו. רבים מעידים שאמה רייס הייתה בעלת אישיות כובשת, וכי בפריז הפכה להיות "הסנדקית" של אמנים כגון פרננדו בוטרו, קבאיירו, בַּרֶרַה ואחרים. זמן קצר לפני מותה העניקה לה ממשלת צרפת את אות מסדר הכבוד לאמנויות ולספרות.