סילביה מולוי (1938) למדה בבואנוס איירס בבית הספר האנגלי הדו-לשוני, שבו התבקשו התלמידות לדבר חצי יום רק באנגלית, ועונשים כבדים הוטלו על העוברות על החוק. גם ביתה של מולוי התנהל בפיצול לשוני: אנגלית עם אביה, ספרדית עם אִמה ושפה מעורבת עם אחותה.

בתום נעוריה נסעה מולוי ללמוד בסורבון שבפריז, בצרפתית, וניסתה להחיות את השפה שאִמה ירשה מהוריה. כל שפה תפסה מרחבים שונים וחיוניים בחייה של הסופרת, דבר שמשתקף בספרה "לחיות בים לשונות" (2016), ספר שבו הקורא מגלה מהו מקור קסמה של הפרוזה שלה: לכתוב בתרגום, לשמוע הדים של שפות אחרות. והשפה, תמיד, בסימן שאלה, או כדמות ספרותית מרכזית.

יותר מארבעים שנה התגוררה מולוי בארצות-הברית, ושם למדה ולימדה באוניברסיטאות פרינסטון, ייל וכן באוניברסיטת ניו יורק, שבה ייסדה תוכנית MFA בכתיבה יוצרת בספרדית.

מולוי עסקה שנים רבות בחקר כתיבה אוטוביוגרפית, והיתה סופרת חלוצית בעיסוק בנושא האהבה בין נשים, למשל בספריה "בקרוב, כלא" (1981), "דמיון משתנה" (2003), "גוף ראשון שני" (2010), בספר העיון "פוזות מסוף המאה" (2012) וכן, במסות נוקבות שונות, שבהן היא עוסקת בנושאי גיוון מיני, ובפרט בנושא ההומוסקסואליות בספרות הלטינו-אמריקאית. "גוף ראשון שני" הוא ספרה הראשון של סילביה מולוי שיוצא לאור בתרגום עברי.