“מלאך שהושחת", כינה תומאס מאן את הסופרת, העיתונאית והצלמת אָנֵמארי שְוורצֶנבַּך. ואפשר לומר שבמשך שנים זה היה דימוי נוח לחשוב דרכו על דמותה ההרפתקנית והמיוחדת במינה של מי שמתה והיא בת 34 בלבד, ואשר יצירתה נותרה עלומה יחסית עד לעשורים האחרונים.

שוורצנבך נולדה ב־1908 בציריך למשפחה עשירה ומיוחסת. בהיותה בת 23 פרסמה את ספרה הראשון “מעגל החברים של ברנהרד" (Freunde um Bernhard) שזכה לשבחים. חייה הקצרים התאפיינו בחיבה לנדודים ולמסעות, ובאורח חיים יוצא דופן: חיי לילה ברלינאיים, אופיום, אלכוהול, נהיגה מהירה, דיכאונות, וקצב מהיר. ב־1931 נסעה לברלין בעקבות התאהבות חד צדדית באריקה מאן, והתגוררה שם עם אחיה של אריקה, הסופר קלאוס מאן.

היא טיילה בפרס, אפגניסטן, צ'כוסלובקיה, ארצות הברית ועוד, כתבה ספרים על טיוליה ומאות כתבות, וצילמה אלפי תמונות. מגיל צעיר דבקה במראה חוצה מגדרים, התאהבה לרוב בנשים, וב־1935 התחתנה עם גבר, הומוסקסואל גם הוא, דיפלומט צרפתי ששירת בטהרן.

עם עליית הנאצים לשלטון הצטרפה בניגוד לעמדת משפחתה הפרו־נאצית לפעילות אנטי־פשיסטית. ב־1940 התפרסם ספרה המפורסם ביותר, “העמק המאושר" (Das Glückliche Tal) המתאר נשיות לסבית דרך עיניו של גבר.

“ידעתי שפניה ירדפו אותי עד סוף ימי" – כך תיארה אותה הסופרת קרסון מק'קלרס שהתאהבה בה ואף הקדישה לה את ספרה השני.

היא מתה בשווייץ ב־1942, לאחר תאונת אופניים כשרכבה “בלי ידיים". זהו ספרה הראשון הרואה אור בעברית.