על פרות ואנשים

יום אחד הפסיקו הפרות לרעות בכיוון צפון. כעבור כמה ימים כמה מהן נעלמו כלא היו. בעלי בית המטבחיים נעדר מהמקום, וחבורה של עובדים – מהמם בקר שמסתכל לפרות בעיניים, שוחט איילי מוס לשעבר שנמאס לו מהשלג ואינדיאני חצי משוגע שהתרבות עשתה אותו פרא – יוצאת לחקור את מה שנראה תחילה כגניבה ומתגלה כתעלומה שמערערת את הגבול בין האנושי לחייתי. אדגר וילסון, גיבור הספר, הוא שמתריע לראשונה על כך שמשהו השתבש. תפקידו להעניק לבהמות מכת חסד שתיטול מהן את הכרתן לפני השחיטה, והוא דואג למנוע מהן סבל מיותר. לפני המכה הוא מפקיד את נשמתן בידי האל ומביט בעיניהן – אבל אי אפשר לראות שום דבר בעיניים של פר, הוא אומר. בפרוזה יוצאת דופן, "על פרות ואנשים" מצליח לטלטל לא דרך תיאורי זוועה גרפיים אלא דרך הספרות עצמה, בשפה יבשה, ישירה, מלוכלכת, נטולת פסיכולוגיה וחד משמעית. אפשר לקרוא אותו כביקורת חברתית המגלה את הברוטאליות הקיימת בכל רבדי החברה האנושית, חברה המתכחשת לאנשים האלימים שאינם אלא חולייה בשרשרת הייצור של מוצרי המזון שהיא צורכת יום יום. אבל אפשר לקרוא אותו גם כספר מתח לא צפוי במיוחד, שהכול יכול לקרות בו – כי ברומן של אנה פאולה מאיה, כמו בעולם שהוא מתרחש בו, אין חוקים.