איזה רגע ספרותי נפלא: לפתוח את העמודים הראשונים של קרנפורד, ובדיוק כפי שבזמנו קרה לצ'ארלס דיקנס (שפרסם את הרומן בחלקים), להישאב עמוק אל תוך הסיפור. וזאת כי לפנינו ספרה הפופולרי ביותר של אליזבת גאסקל, על כל מטעני ההומור הסאטירי והחמלה שלו, רך ו"טעים" כאילו זה עתה נכתב במצב של חסד-סיפורי.
אנו נמצאים בקרנפורד, עיירה אנגלית קטנה בשלהי התקופה הויקטוריאנית, שהערכים והמנהגים השמרניים בה עומדים לעבור טלטלה על ידי המהפכה התעשייתית. דרך דמויותיהן האגדיות של צמד אחיות רווקות, הקורא עד לאירועים הקטנים והגדולים של הקהילה: מהגעתו המסעירה של מפקד אלמן עם שתי בנותיו, דרך מכתבים שמגיעים מעבר לים ועד בעיותיהן הכלכליות של נשים בורגניות במשבר.
הרומן מסופר בטון של וידוי אינטימי ובאמצעות כתיבה כמו-טבעית, ומתבונן בזכוכית מגדלת על גלריית דמויות נשיות בלתי נשכחת. הוא משרטט בידי-אמן דיוקן חברתי עוקצני, ודרך שש-עשרה האפיזודות שבו מאפשר לנו לדמיין את קרנפורד עצמה, יישוב מרוחק וכפרי למחצה – המחולל מטעמים של עלילות בזו אחר זו.
המהדורה שאנו מציגים לפניכם היא זו שאליזבת גאסקל בדקה בשנת 1864, זמן קצר לפני מותה, ואשר זכתה להצלחה מתמשכת לדורות. אך בשנים שחלפו מאז מותה של גאסקל בשנת 1865, הפופולריות של קרנפורד נסקה עוד יותר: בשנת 1951 עיבד הבי.בי.סי את הספר לסדרת טלוויזיה, ומאז שודרו שני עיבודים נוספים, האחד בשנת 1972, והעדכני ביותר בשנת 2007. בשנת 2009 שודרה סדרת המשך בשם "השיבה לקרנפורד", ונראה שתנופת התרגומים העדכניים לרומן לשפות שונות נמצאת בעיצומה. כעת הגיע זמנו של קרנפורד העברי, והחגיגה רק החלה.
_ _ _
אליזבת סטיבנסון (גאסקל מנישואיה) נולדה בלונדון ב-1810. אביה היה כומר אוניטרי, כמו גם ארכיונאי ועיתונאי. עם מות אמה, אליזבת גודלה על ידי דודתה שהתגוררה בנאטספורד בצ'שייר, מרחב שמאוחר יותר סיפק לה השראה לעלילות ספריה, כגון "וידוייו של אדון הריסון" (1851) ובמיוחד "קרנפורד" (1851-1853) שמה הבדיוני של עיירת נעוריה.
ב-1832 נישאה אליזבת לוויליאם גאסקל, גם הוא כומר אוניטרי, והם התיישבו בעיר מנצ'סטר, שבאותה עת עמדה בפתחה של המהפכה התעשייתית. מנצ'סטר דאז היתה עיר צפופה ועתירת בעיות חברתיות. ההתנגשויות החברתיות בה סיפקו אף הם נושאים לספריה העתידיים של גאסקל, כגון "צפון ודרום" (הכורסא, 2016).
במשך שנים אליזבת גאסקל הקדישה את ימיה לאימהוּת, לחובותיה כאשת כומר, ולעבודות צדקה. אך מותו של בנה היחיד זמן קצר לאחר לידתו ב-1845, כשהיא בת 35, גרם לה לכתוב רומן ראשון, "מרי ברטון", שראה אור בעילום שם ב-1848. הספר נחל הצלחה מידית וזכה בשבחיו של צ'רלס דיקנס, אשר מיד הזמין אותה לפרסם בכתב העת שלו: Household Words, שם ראה אור "קרנפורד", ב-1853. שנה מאוחר יותר הגיע תורו של "צפון ודרום", ולאחריו גם "חייה של שרלוט ברונטה" (1857), אחת הביוגרפיות הנפלאות של המאה ה-19, וקורפוס יצירות מרשים ביותר שכלל חמישה רומנים, עשר נובלות, ארבעה ספרי מסות וביוגרפיות ועשרות סיפורים קצרים, גותיים וריאליסטים, שחלקם נחשבים ליצירות מופת לסוגתם.
גאסקל מתה ב-12 בנובמבר 1865, לפני שהספיקה לסיים את יצירתה הארוכה ביותר, "נשים ובנות".
על הספר
איזה רגע ספרותי נפלא: לפתוח את העמודים הראשונים של קרנפורד, ובדיוק כפי שבזמנו קרה לצ'ארלס דיקנס (שפרסם את הרומן בחלקים), להישאב עמוק אל תוך הסיפור. וזאת כי לפנינו ספרה הפופולרי ביותר של אליזבת גאסקל, על כל מטעני ההומור הסאטירי והחמלה שלו, רך ו"טעים" כאילו זה עתה נכתב במצב של חסד-סיפורי.
אנו נמצאים בקרנפורד, עיירה אנגלית קטנה בשלהי התקופה הויקטוריאנית, שהערכים והמנהגים השמרניים בה עומדים לעבור טלטלה על ידי המהפכה התעשייתית. דרך דמויותיהן האגדיות של צמד אחיות רווקות, הקורא עד לאירועים הקטנים והגדולים של הקהילה: מהגעתו המסעירה של מפקד אלמן עם שתי בנותיו, דרך מכתבים שמגיעים מעבר לים ועד בעיותיהן הכלכליות של נשים בורגניות במשבר.
הרומן מסופר בטון של וידוי אינטימי ובאמצעות כתיבה כמו-טבעית, ומתבונן בזכוכית מגדלת על גלריית דמויות נשיות בלתי נשכחת. הוא משרטט בידי-אמן דיוקן חברתי עוקצני, ודרך שש-עשרה האפיזודות שבו מאפשר לנו לדמיין את קרנפורד עצמה, יישוב מרוחק וכפרי למחצה – המחולל מטעמים של עלילות בזו אחר זו.
המהדורה שאנו מציגים לפניכם היא זו שאליזבת גאסקל בדקה בשנת 1864, זמן קצר לפני מותה, ואשר זכתה להצלחה מתמשכת לדורות. אך בשנים שחלפו מאז מותה של גאסקל בשנת 1865, הפופולריות של קרנפורד נסקה עוד יותר: בשנת 1951 עיבד הבי.בי.סי את הספר לסדרת טלוויזיה, ומאז שודרו שני עיבודים נוספים, האחד בשנת 1972, והעדכני ביותר בשנת 2007. בשנת 2009 שודרה סדרת המשך בשם "השיבה לקרנפורד", ונראה שתנופת התרגומים העדכניים לרומן לשפות שונות נמצאת בעיצומה. כעת הגיע זמנו של קרנפורד העברי, והחגיגה רק החלה.
_ _ _
אליזבת סטיבנסון (גאסקל מנישואיה) נולדה בלונדון ב-1810. אביה היה כומר אוניטרי, כמו גם ארכיונאי ועיתונאי. עם מות אמה, אליזבת גודלה על ידי דודתה שהתגוררה בנאטספורד בצ'שייר, מרחב שמאוחר יותר סיפק לה השראה לעלילות ספריה, כגון "וידוייו של אדון הריסון" (1851) ובמיוחד "קרנפורד" (1851-1853) שמה הבדיוני של עיירת נעוריה.
ב-1832 נישאה אליזבת לוויליאם גאסקל, גם הוא כומר אוניטרי, והם התיישבו בעיר מנצ'סטר, שבאותה עת עמדה בפתחה של המהפכה התעשייתית. מנצ'סטר דאז היתה עיר צפופה ועתירת בעיות חברתיות. ההתנגשויות החברתיות בה סיפקו אף הם נושאים לספריה העתידיים של גאסקל, כגון "צפון ודרום" (הכורסא, 2016).
במשך שנים אליזבת גאסקל הקדישה את ימיה לאימהוּת, לחובותיה כאשת כומר, ולעבודות צדקה. אך מותו של בנה היחיד זמן קצר לאחר לידתו ב-1845, כשהיא בת 35, גרם לה לכתוב רומן ראשון, "מרי ברטון", שראה אור בעילום שם ב-1848. הספר נחל הצלחה מידית וזכה בשבחיו של צ'רלס דיקנס, אשר מיד הזמין אותה לפרסם בכתב העת שלו: Household Words, שם ראה אור "קרנפורד", ב-1853. שנה מאוחר יותר הגיע תורו של "צפון ודרום", ולאחריו גם "חייה של שרלוט ברונטה" (1857), אחת הביוגרפיות הנפלאות של המאה ה-19, וקורפוס יצירות מרשים ביותר שכלל חמישה רומנים, עשר נובלות, ארבעה ספרי מסות וביוגרפיות ועשרות סיפורים קצרים, גותיים וריאליסטים, שחלקם נחשבים ליצירות מופת לסוגתם.
גאסקל מתה ב-12 בנובמבר 1865, לפני שהספיקה לסיים את יצירתה הארוכה ביותר, "נשים ובנות".