ולטר בנימין (1940-1892), מחשובי ההוגים של המאה העשרים, נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. הגותו עסקה בפילוסופיה, ביקורת התרבות, היסטוריה וסוציולוגיה.

עם עליית הנאצים לשלטון עזב בנימין את ברלין ולבסוף הגיע לפריז. בספטמבר 1940 ניסה להבריח את הגבול מצרפת לספרד כדי להגיע משם לאמריקה. הוא ובני קבוצתו הצליחו לעבור לספרד, אך כשנאמר לו שיגורש בחזרה, שם קץ לחייו. ממכתביה של חנה ארנדט עולה כי במהלך השהות המשותפת בפריז והנסיונות להשיג אשרה אמריקאית, העלה בנימין את אפשרות ההתאבדות לא פעם: "מצבו של בנג'י [בנימין] מדאיג אותי מאוד. (…) כעת אני משוכנעת יותר מאי-פעם שחשוב להבטיח לו הכנסה. להרגשתי, יצירתו התפתחה עד לפרטי הפרטים של הסגנון. הכול מפורש יותר והססני פחות. תכופות נראה לי שרק עכשיו הוא מגיע לעסוק בדברים החשובים לו באמת. יהיה מחריד אם משהו יעכב בעדו עכשיו." כתבה ארנדט במאי 1939 לגרשום שלום.

דרכי מחשבתו היו פורצות דרכים, ולהגותו נודעת השפעה גדולה גם כיום. יצירותיו המרכזיות: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", "בודלייר", "משימתו של המתרגם", "תזות על מושג ההיסטוריה", "פרויקט הפסאז'ים".

אזורי ביניים, ותווך עמדו במרכז הגותו – השיטוט, התרגום, הצילום והפסאז' הם מונחים מרכזיים במחשבתו – ובכך השפיע רבות על אופני המחשבה של המאה העשרים: מתרכז באופני תנועת הדברים והמחשבה, מחפש מעברים (כשמה של האנדרטה לזכרו שפיסל דני קרוון בפּוֹרט בּו), מקומות חציה ופרצות.